מאז גילתה רבקה בצלאל את האמנית שבה, היא עוסקת בצמצום הפער שבין אמנות לחיים באופן ההופך את מכלול יצירתה וחייה לדיוקן עצמי מוחשי, פעיל ומשתנה. היא מערבת אופני ביטוי שונים בעשייתה האמנותית (צילום, ציור, פיסול, עיצוב, כתיבה, מיצב, מיצג, וידיאו ועבודת גוף), אך במקום "לעשות אמנות", היא מתעלת את כלל משאביה וכישוריה למקומות המאפשרים לה "להיות אמנות".
בצלאל היא אמנית ומורה לאמנות החיים המודעים. היא נולדה בערב יום הכיפורים, ומייחסת לכך את נהייתה אחר החיבור שבין קודש לחול ואחר הקשר המאחד וממזג בין ה"תחתונים" לבין ה"עליונים". רגישותה לסביבה בוראת מצבים של לכידות נפשית בין אנשים, כמו במפגשים על גבי השטיח שפרשה במקומות שונים ברחבי הארץ במסגרת הפרויקט "כפרה לדרך", שבו הזמינה קבוצות של שלושה-עשר אישה ואיש למעגל ידיים, ליצירת רגע שלאחדות. שם גם הכתה בה ההכרה, שכולנו שווים בתפילותינו, באיחולינו, בייחולינו, ברצונותינו, במאוויינו הכמוסים ביותר. בכל מפגש כזה בין אנשים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן, התהוותה קבוצה בעלת מכנה משותף, נוצר רגע של התעלות, חוויה של שהייה רגעית בגן עדן. באותו רגע קסום נולד, מבחינתה, הפרויקט "גני עדן דמיוניים".

מתוך מאמרה של חנה קופלר "להשיל את קליפות הבדידות">>