«

»

הדפס פוסט זה

להשיל את קליפות הבדידות- חנה קופלר

Rivka-2630--AA012A

מאז גילתה רבקה בצלאל את האמנית שבה, היא עוסקת בצמצום הפער שבין אמנות לחייםבאופן ההופך את מכלול יצירתה וחייה לדיוקן עצמי מוחשי, פעיל ומשתנה. היא מערבת אופניביטוי שונים בעשייתה האמנותית (צילום, ציור, פיסול, עיצוב, כתיבה, מיצב, מיצג, וידיאוועבודת גוף), אך במקום "לעשות אמנות", היא מתעלת את כלל משאביה וכישוריה למקומותהמאפשרים לה "להיות אמנות".

"גני עדן דמיוניים" היא השלישית בתערוכותיה (בגלריה משרד בתל אביב, לאחר "מישהומפזר את הוורדים האלה אאולליה" ו"כפרה לדרך"), והיא ממחישה במובהק את הרצףהרעיוני שבין פרויקט לפרויקט ואת הקשר המחבק והמחבר חוליה לחוליה, במלאכת בנייתהגשרים שהיא טווה בין לבבות. אפשר שכבר בעת שהיא שרויה כל כולה בעשייה הנוכחית, מתרקם לו הפרויקט הבא, שכן פיתוח היצירה והמשך גלגולה הפכו להיות חלק בלתי נפרדמחייה.

בצלאל היא אמנית ומורה לאמנות החיים המודעים. היא נולדה בערב יום הכיפורים, ומייחסתלכך את נהייתה אחר החיבור שבין קודש לחול ואחר הקשר המאחד וממזג בין ה"תחתונים" לבין ה"עליונים". רגישותה לסביבה בוראת מצבים של לכידות נפשית בין אנשים, כמובמפגשים על גבי השטיח שפרשה במקומות שונים ברחבי הארץ במסגרת הפרויקט "כפרהלדרך", שבו הזמינה קבוצות של שלושה-עשר אישה ואיש למעגל ידיים, ליצירת רגע שלאחדות. שם גם היכתה בה ההכרה, שכולנו שווים בתפילותינו, באיחולינו, בייחולינו, ברצונותינו, במאוויינו הכמוסים ביותר. בכל מפגש כזה בין אנשים, שמעולם לא נפגשו קודםלכן, התהוותה קבוצה בעלת מכנה משותף, נוצר רגע של התעלות, חוויה של שהייה רגעיתבגן עדן. באותו רגע קסום נולד, מבחינתה, הפרויקט "גני עדן דמיוניים".

בשלב הבא הדפיסה בצלאל אלפי גלויות מבוילות וחילקה אותן בתפוצה רחבה. היא ביקשהתיאור כתוב של גן העדן מנקודת מבטו הפרטית של כל אחד ואחת. ההיענות הייתה פחותהמששיערה. המשימה נשמעה לכאורה קלה, אך בפועל, מרבית מקבלי הגלויות לא ידעו מהלכתוב ולא העזו להתעמת עם השאלה: "מהו גן עדן בעיניך?". אחדים חשבו שמדוברבמשימה לצדיקים בלבד; אחרים הודו, כי מעולם לא נתנו את דעתם לכך, ואולי זו פריבילגיה, השמורה בלעדית לטובים שבין באי העולם הבא. רבים לא ידעו כיצד להכיל את הנושא, גם לאאת סוגיית "גן העדן האבוד". לעומת זאת, הגלויות שחזרו אליה בדואר, היו דומות מאודבמהותן. כל מי שפתח את לבו, שִרטט גן עדן זהה למדיי לזה של זולתו, בעיקר בתיאורהנשגב שבדברים הפשוטים של חיי היומיום.

כשבחנה בצלאל את רגעי החסד שלה, את ניצוצות גן העדן הפרטי שלה, היא ראתה בעינירוחה את נגיעת אצבעה באצבע אלוהים, ממש כמו בפרסקו של מיכלאנג'לו בקאפלההסיסטינית. היא חשה רגע של בריאה, של חיבור לעולם היצירה, לצלם האלוהי שבה. מכאןואילך התגבש המשכו של הפרויקט. היא חיפשה אמנים מתחומים שונים, שהרטיטו את לבהוהעניקו לה חוויה של ראשית ההיווצרות. כך התהוותה קבוצה של שמונה אמנים. לכל אחדמהם הסבירה בצלאל מה גרם לה להתחבר ליצירתו, ויזמה מפגש אמנים בביתה, שבו נכחוגם חברי להקת "דיוואן הלב". שירתם וניגוניהם חתמו את הפסיפס האנושי ואת האינטימיותשנוצרה בין המשתתפים. המפגש תועד בסרט וידיאו. בסופו חילקה בצלאל מצלמותחד־פעמיות (שפסו מן העולם ונבחרו על ידה בשל ראשוניותן) לכל אחד מן האמנים (איש מהםאינו צלם), וביקשה מהם להנציח רגע של השראה, נקודת אור בראשיתית של בריאה כלשהי. היא ביקשה להעביר אנרגיה באמצעות הצילום; לאו דווקא איכויות של צילום מקצועי, אלאאיכות שמהותה נובעת מן הלב. היא ביקשה להגיע אל המקום שממנו נובטת היצירה, ולהעבירהלאה רגע קסום להתבשם בו, מתנה מהלב לשנה החדשה.

התערוכה, שהתגבשה בסופו של דבר, מורכבת מתצלומיהם של שמונת האמנים, מסרטהווידיאו המתעד את המפגש ביניהם ומתצוגת הגלויות המתארות גני עדן דמיוניים. בתערוכההיא משיקה את ספרה, המוקדש לסבה.

חנה קופלר

האמנים המשתתפים:

גיל רון שמע – סופר ומשורר, מוזיקאי, אמן, מפיק מוזיקלי, מגשר, נווד. ממקימי להקת "שבע" ופרויקט "דיוואן הלב". מתרגם לעברית של כתבי המשורר הפרסי-סופי, ג'לאל א-דין רומי. שגריר של רצון טוב מטעם משרד החוץ במדינות מוסלמיות. נושא מסר של שלום ושל אחדות. בצלאל התחברה אליו בשל יכולתו להמחיש את האנרגיה הטמונה בכתביו של רומי בשפההעברית, וכן בשל החיוניות הנובעת מכל מעשיו ומפועלו.

ששון קדם – מעצב אופנה על־זמנית, שאינו קשור לאופנות מתחלפות. בעל חנויות אופנה, המייצא את בגדיו לארצות הברית, לאוסטרליה ולאירופה, והקולקציות שלו נמכרות לחובבותפרט־א־פורטה ברחבי העולם. בנוסף הוא מעצב בגדים למחול ולתיאטרון. קדם למד ציוראצל הצייר משה גבעתי, שלדבריו "פתח לו את הדמיון". למעשה, הוא "מפסל" בבד ויוצרממנו עבודות אמנות המשדרות אנרגיה מעוצבת.

רנה שינפלד – רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול. רבות מיצירותיה הפכו לקלאסיקות שלהמחול הישראלי. הייתה ממקימי להקת "בת שבע", וניהלה אותה במשך שנים רבות. בשנת 1978 הקימה את "תיאטרון המחול רנה שינפלד", שבמסגרתו פועלים להקה, בית ספרוסדנאות. שינפלד נחשבת לאחת הרקדניות החשובות בדורנו, והמחולות שיצרה זכו להצלחהולהכרה בינלאומית. היא מורה רבת השפעה ואחת הנציגות המקוריות והחשובות שלהתרבות הישראלית ושל המחול הישראלי ברחבי העולם. שינפלד המציאה ופיתחה שפתמחול ייחודית, העושה שימוש בחפצים ובחומרים המבליטים את גוף האדם ומדגישים אותו. בהקשר של המפגש בין החפץ והריקוד ביצירותיה נאמר עליה שהיא יוצרת אינסוף צורותפיסוליות, שונות זו מזו, המתחלפות ועוברות תמורות בחלל ובזמן.

אנדריי קומנין – אמן מתכת, פסל, חרש ברזל. למד עבודה במתכת במכון לפלדה ולמֶסֶגבמוסקווה, בסדנה של ולדימיר סידורנקו במוסקווה וכן בסדנאות של אורי חופי בקיבוץ עין שמרושל קריסטוף פרידריך בשווייץ. הוא עוסק בעיצוב ובפיסול במתכת חמה. עבודותיו הוצגוברוסיה, בישראל, בצ'כיה ובאנגליה. נאמר עליו שהוא יוצר מחול מהחומר הקשה, מצליחלגעת ב DNA שלו ולזכך אותו לכלל פיוט. מעשי ידיו – פסלים, שערים, מעקות, דלתות, סורגים, פריטי ריהוט ואבזור – כולם הם שיר הלל למתכת הקשה, המתרככת ונענית למגעיד היוצר שלו.

אריק לבנת – מוזיקאי, שחקן, מגיש תוכניות בטלוויזיה, מפיק מוזיקלי, נגן כלי נשיפה (סקסופונים, חלילים ושופרות), מבכירי הסקסופוניסטים בארץ, מחבר מופעים לילדים, שבהםמשולבים טקסטים ומנגינות פרי עטו. בוגר בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, משתףפעולה עם אחיו, אביב, מוזיקאי וצייר. סגנון הנגינה והכתיבה של האחים לבנת בא לידי ביטויבגוף יצירה מגוון: מיצירות ג'אזיות, מוסיקה לשירי משוררים לצד טקסטים מקוריים, מוזיקהקלאסית ומוזיקה לתיאטרון, מחול וקולנוע ועד לחיבור מרתק בין ג'אז עכשווי למוזיקה יהודיתולשירי עם. במסגרת "האחים לבנת" הקליט אריק לבנת והפיק שבעה דיסקים, הופיע עםהזמר סטיבי וונדר, והוא משתתף בפסטיבלי מוזיקה ובמופעים שונים בארץ ובעולם. יחד עםאביב הקים את קרן האמנויות "רז-קם", שמטרתה לסייע ולעזור לילדים ולבני נוער יתומיםולקדם ערכי תרבות, אמנות ומורשת באמצעות מוזיקה, ציור, תאטרון ועוד.

נעמי היימן־איתי – מוזיקאית ופסיכותרפיסטית, מרצה ועורכת סדנאות בארץ ובאירופה. בסדנאותיה משמשת המוזיקה כלי מתווך, כלי ביטוי וכלי לפענוח מרכיבי החוויה על כל גווניה. היימן היא בעלת קליניקה פרטית לילדים ולמבוגרים בעלי צרכים שונים, מרצה קבועה בסמינרהקיבוצים ואורחת בשלוחת אוניברסיטת לסלי. בצלאל מעידה עליה כי האירה את נשמתהבמסגרת קורס של ריפוי הוליסטי והקימה לתחייה את כל התאים הרדומים שהיו בה. היאנוגעת בכל מגרות היצירה, פותחת אותן ומצליחה לגעת בנימי הנפש של מטופליה ושלתלמידיה.

עדנה גרופל מלמד – בעלת סטודיו לתנועה ומחול, בוגרת אוניברסיטת אדלפיי בארצותהברית. היא מורה מוסמכת לתנועה ולטכניקת אלכסנדר ועוסקת כ-20 שנה בזן־בודהיזם וב-mindfulness. לדעת בצלאל, היא יוצרת אי קסום בתוך חיי היומיום, מקום שאפשר להגיע בולרגיעה, להתחבר לתודעה ולנשמה באמצעות הגוף, הצליל והריקוד. בתהליכי זיכוך וריפויהיא מאזנת בין גוף לנפש, "מרווחת בין המחשבות", כפי שהיא מגדירה זאת.

רבקה בצלאל – השמינית מבין האמנים שנטלו חלק במפגש המרתק. מקיימת פרויקטים, שמטרתם לקרב בין בני אדם ולגרום להם להגיע לרגע של הארה, של יופי ותום, רגע שבומתגבשת התחושה כי האדם הבודד הוא חלק מתוך השלם, רגע שבו הוא נוטל אחריותלהפצת האחדות בדרכו שלו. רגעים כאלה, לטענתה, גורמים לשינוי בלב ובתודעה, אפילומבלי משים. בצלאל מגשימה את ייעודה, והוא כאש בוערת בעצמותיה. היא מתמסרת ליצירתאיים של הרמוניה, של שלום ושל תקשורת בין אנשים, וגורמת להם להשיל מעליהם אתקליפות הבדידות.

חזרה לפרויקט "גני עדן דמיוניים" 2011 >>